פסק-דין בתיק עפ"א 116/08

1.         המערער נתפס ביום 18/05/07 בשעה 22.30 בטיילת העיר טבריה, כשברשותו סכין עם להב שאורכה כ - 7 ס"מ, ובעלת מנגנון ההופך את הלהב קבוע.

2.         המערער הואשם בבית משפט השלום בטבריה (פ' 07-08-6270), בהחזקת סכין למטרה לא כשרה, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, והודה בביצוע העבירה.

3.         על פי בקשת המערער ובא כוחו, נשלח המערער לקבלת תסקיר שרות המבחן, אשר נתבקש ליתן המלצתו, גם באשר לשאלת ההרשעה או ההמנעות מן ההרשעה.

            לאחר קבלת התסקיר וטיעוני הצדדים, החליט בית המשפט קמא (כב' השופט ד. פורת), להרשיע את המערער, וגזר עליו 5 חודשי מאסר, מתוכם חודש אחד לריצוי בפועל בדרך של עבודות שירות והיתרה על תנאי, וקנס בסך 500 ש"ח.

4.         הערעור בפנינו מכוון כנגד החלטת בית המשפט קמא שלא להמנע מהרשעה וכנגד חומרת גזר הדין.

5.         בהודעת ערעור מפורטת ומנומקת, ובטיעוניו בפנינו, ניסה ב"כ המערער לשכנע כי שגה בית המשפט קמא כאשר החליט להרשיע את המערער, חרף נסיבות ביצוע העבירה, המלצת שרות המבחן ועברו הנקי של המערער.

            בנוגע לנסיבות ביצוע העבירה, מפנה ב"כ המערער להודעת המערער במשטרה, בה טען כי מצא את הסכין בטיילת, וכעבור מספר דקות עצרו אותו שוטרים. הודעה זו הינה חלק מחומר הראיות אשר לא הוגש לבית המשפט ולא נבחן על ידו, ולכן העובדות המפורטות בה אינן יכולות להוות שיקול בגזר הדין, משלא הוכחו בפני בית המשפט קמא, זאת בפרט שהמערער הודה במסגרת הודאתו בכתב האישום, כי אין בידו להוכיח כי החזיק בסכין למטרה כשרה.

            ב"כ המערער טען עוד, כי המערער הינו אדם נורמטיבי, שזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק, והערכת שרות המבחן היתה כי איננו בעל דפוסי התנהגות עברייניים, לא נשקפת ממנו סכנה להישנות המעשים, ולכן המליץ שלא להרשיעו ולהסתפק בשל"צ, בהיקף של 160 שעות.

            ב"כ המערער הדגיש, כי לא היה מקום להטיל ספק בשאיפתו של המערער לפתוח ולנהל מוסך, לאור השכלתו, שכן תנאי הזכאות לפתיחת מוסך אינם בידיעתו השיפוטית של בית המשפט קמא, וטענה כזו לא נטענה כלל ע"י המשיבה.

            לטענת המערער, הנימוק כי: "בין הרצון לפתוח מוסך לבין היכולת, קיים מרחק רב", הוא נימוק הנכון בכל סיטואציה בין רצון ובין יכולת הגשמתו של אותו רצון.

            ב"כ המערער הפנה למקרה דומה אשר נדון בפני אותו מותב, ובו הוחלט שלא להרשיע את הנאשם, למרות שלא לקח אחריות למעשיו, ואף שהיה מעורב בעבירות נוספות.

            לטענת המערער, בשורה ארוכה של פסקי דין, נמנעו בתי משפט השלום מלהרשיע נאשמים בעבירות דומות, ואף בנסיבות קשות יותר. לאור מדיניות זו, סבור ב"כ המערער, כי בית המשפט קמא החמיר עם מרשו יתר על המידה, באופן המצדיק ביטול ההרשעה והטלת של"צ ללא הרשעה, כהמלצת שרות המבחן.

            לחילופין, אם לא תבוטל ההרשעה, מבקש המערער להקל בעונשו ולהמנע מהטלת מאסר בפועל.

6.         ב"כ המשיבה התנגדה לקבלת הערעור, בהדגישה את חומרת העבירה ואת הפוטנציאל הטמון בהחזקת סכין המחייב הרשעה וענישה מרתיעה שתכלול מאסר בפועל. לגישתה, זהו רף הענישה הראוי ואף הרף הנוהג במחוזות אחרים והגיע הזמן לאמצו.

            ב"כ המשיבה הפנתה לפסיקה מן העת האחרונה, בה הוטלו תקופות מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח על מחזיקי סכין, הגם שהיתה זו הסתבכותם הראשונה עם החוק.

            המנעות מהרשעה :

7.         בית המשפט קמא סקר את ההלכה הנוגעת להמנעות מהרשעתם של בגירים, בחן את יישומה על נסיבות המקרה, וקבע כי לא הובאה בפניו כל ראיה המצדיקה אי הרשעת המערער מנקודת המבט של הלכת "כתב" ( ע.פ 2083/96), כשהכוונה היא שלא הוכח בפניו כי תגרם פגיעה חמורה בשיקום המערער.

            המערער בן 25, רווק, עובד במוסך בת"א, טען כי שאיפתו הינה לפתוח מוסך, באופן עצמאי.

8.         האינטרס הציבורי מחייב כי מי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. " שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק". (ע"פ 2796/03 - ברטי ביבס נ' מדינת ישראל ).